פסק-דין בתיק ת"א 153642-09

התובע נפגע כהולך רגל בתאונת דרכים ביום 8.5.04 מרכב דו גלגלי בבעלות נתבע 1 (להלן: "התאונה"). במסגרת הליכי פשרה קובע נזק התובע בפסק דין חלקי ביום 31.3.11 על סכום של 236,796 ש"ח.

המחלוקת שנותרה להכרעה בתיק היא שאלת זהותו של הגורם האחראי לתשלום הפיצויים לתובע. שאלה זו נגזרת ממעמדו של נתבע 1 במועד התאונה. היינו, האם במועד התאונה נהג נתבע 1 כשיש לו ביטוח חובה בתוקף מטעמה של נתבעת 2, או שמא במועד התאונה היה נתבע 1 מודע לכך שרישיונו נפסל, ולפיכך בהתאם להוראות הדין ולתנאי פוליסת הביטוח לא היה רכבו מבוטח אצל הנתבעת 2.

העובדות וההלכות המשפטיות המוסכמות

ברי, כי ככל שיקבע כי נתבע 1 היה מבוטח כדין ולרכבו פוליסת ביטוח בת תוקף מטעם נתבעת 2, הרי שהגורם עליו תוטל מלוא החבות הכספית לפיצוי התובע, בהתאם להוראות הדין, הוא נתבעת 2 והיא לבדה. לעומת זאת אם ימצא שרכב נתבע 1 לא היה מבוטח, תישא נתבעת 3 בהתאם להוראות הדין באחריות לפיצוי התובע, ובמקרה כזה יהיה צורך להכריע גם בהודעת צד ג' ששלחה נתבעת 3 לנתבע 1.

הצדדים אינם חלוקים ביחס לתוצאה האופרטיבית דלעיל.

אין גם מחלוקת בין הצדדים כי נתבע 1 עבר בשנת 2000 עבירת תנועה, בגינה זומן למשפט בבית משפט לתעבורה (נ/ 1) ולא התייצב. ביום 31.12.00 נשפט הנתבע 1 בהעדרו, הורשע ונגזר עליו קנס בסך 600 ש"ח לתשלום בשני תשלומים הראשון תוך עשרה ימים, רישיונו נפסל למשך חודש וכן הוטלה עליו פסילה על תנאי (ת 37061/00 מדינת ישראל נגד דרחי -נ/ 2). גזר הדין נשלח לכתובתו הרשומה של נתבע 1 ולא נדרש (נ/8 דף 2).

לאחר שנשמעו הראיות והוצגו המסמכים, הוכח, וגם בעניין זה לא קיימת מחלוקת, כי הקנס בתוספת ריבית פיגורים בסכום כולל של 750 ש"ח שולמו ביום 12.2.01 (נ/8 דף 6), וכי קודם לתשלום הוצאה הודעת התראה ממזכירות בית המשפט לתעבורה ביום 18.1.01, לאחר שחלף מועד התשלום הראשון (נ/8 דף 3).

עוד יצויין כי הצדדים אינם חולקים על ההלכות המשפטיות לפיהן פסילת הרישיון תחילתה במועד שננקב בגזר הדין, אך תקופת הפסילה מתפרשת על פני כל התקופה שעד להפקדת הרישיון במשרד התחבורה ולריצוי תקופת הפסילה, ולאורך כל התקופה עד להפקדת הרישיון בפועל, הנהיגה ברכב אסורה ולחובת הנאשם עומדת פסילת רישיון.

בפרשה שלפניי לא הופקד רישיונו של נתבע 1, אלא לאחר התאונה נושא תיק זה, וגם על נתון זה אין מחלוקת.

המחלוקת

לב ליבה של המחלוקת היא אם הנתבע 1 ידע על כך שרישיונו נפסל אם לאו, והצדדים השקיעו משאבים רבים בעדויות, ראיות ובסיכומיהם לשכנע בעניין זה, כל אחד לפי עניינו.

המסגרת המשפטית

המסגרת המשפטית בחוק היא ברורה. סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א - 1961, שעניינו נהיגה בזמן פסילה מתייחס למי שהודע לו שנפסל רישיונו, וסעיף 7(3) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 העוסק בנהג חסר רישיון.

בע"א 11924/05 שומרה חב' לביטוח בע"מ נגד עזבון המנוחה ממו (להלן: "עניין שומרה") עמד בית המשפט העליון על חובת הידיעה הממשית של הנהג לגבי פסילת רישיונו, ובלשון בית המשפט "באין הודעה לנהג - אין לראות באחרון כמי שנוהג בזמן פסילה".

מבלי למעט מדרישת הידיעה הממשית והפוזיטיבית, הובהר כי ניתן לקיים את דרישת הידיעה בכל דרך שתבסס ידיעה בפועל של הנהג לגבי הפסילה, בין בכתב ובין בעל פה, בין על ידי קבלת גזר הדין, בין על ידי קבלת הודעה ממשרד הרישוי, ובין על ידי הודעה פורמלית אחרת על ידי גורם מוסמך, ורשימת האפשרויות אינה רשימה סגורה, " ובלבד שאמנם תהא הודעה".

הסקת המסקנה בדבר ידיעה ממשית, אם כן, אינה מוגבלת, ובלבד שמכלול הראיות, בין אם הן ראיות ישירות ובין אם מארג של ראיות נסיבתיות, מבססות מסקנה מתחייבת כי הנהג ידע על פסילת רישיונו.

אשר להוכחת הידיעה וחלוקת הנטלים בין הצדדים, בהתאם לעקרונות המקובלים לעניין היקף האחריות מכוח פוליסת ביטוח רכב, על הטוען כי מתקיימים התנאים בהם נשללת זכאותו של נהג מבוטח לכיסוי ביטוחי מטעם הגורם המבטח, נטל הראיה והשכנוע. אציין עוד כי בנסיבות הידיעה הממשית הנדרשת לעניין פסילת הרישיון, כמו גם אופני הוכחתה כמבואר לעיל, אינני סבורה כי עסקינן בנושא המצוי בידיעתו האישית של הנתבע באופן שמעביר אליו את נטל הראיה או השכנוע.

הנתבעת 2 מבקשת לבסס על ת.א. (חי') 1592/00 בראסטר נגד אבו כלב מסקנה לפיה די בעצימת עיניים מטעם הנתבע 1 כדי לבסס ידיעה בפועל. עיון בנסיבותיו של אותו תיק מעלה כי שם בוצעה מסירה כדין של גזר הדין לאחיו של הנהג שהוא בן משפחה המתגורר עימו, והמחלוקת הייתה אם הנהג ידע על אודות גזר הדין אם לאו. בשל נסיבות המסירה על פי דין, קבע בית המשפט כי עומדת כנגד הנהג חזקת ידיעה, ואם הוא מבקש להפריכה עליו הנטל לעשות כן. השופט ברלינר הגיע למסקנה כי הנהג לא עמד בנטל זה, הוא לא שוכנע כי הנהג לא ידע בניגוד לחזקת הידיעה, והוא ראה בנסיבות עצימת עיניים שכמוה כידיעה. דברים אלה נאמרו בקונטקסט הקונקרטי דלעיל, ואין בהם כדי ללמד על כוונת בית המשפט להרחיב את אופי הידיעה באמצעות קונסטרוקציות משפטיות לידיעה שאינה ממשית (וראו לעניין דרישת הידיעה הממשית: ע"א (ת"א) 3374/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נגד קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, ת.א. (רמ') 2075/06 פנסקו נגד וודופיאנוב). יצויין כי גם המובאה שהובאה בעניין שומרה מתוך ע"פ 2514/92 מדינת ישראל נגד רחמים ניתנה לשם ההדגמה, ואין לנתקה מהנסיבות שהתקיימו באותו פס"ד בו  נקבעה חזקת הידיעה בשל כשרות המסירה, והנטל עבר לנהג להוכיח כי למרות המסירה כדין לבן משפחה לא ידע על גזר הדין.

בכך נבדלים שני פסקי הדין הנזכרים מהפרשה שלפניי.